ההצגה "איש ואישה אחת" של תיאטרון חיפה ובשיתוף אנסמבל הרצליה, הוצגה בתיאטרון העירוני חיפה במסגרת פסטיבל "חגיגה ישראלית רב-תרבותית" שכלל הופעות שונות הקשורות לתרבות עממית.


ההצגה, בבימויה של אופירה הניג, נעשתה בהשראת סיפורי עם שנאספו מאסע"י – ארכיון הסיפור העממי בישראל, שנמצא באוניברסיטת חיפה. בארכיון הקסום מתועדים סיפורי עם שנאספו במשך למעלה מחמישים שנה מפי מספרים בני כל העדות השונות שמאכלסות את הארץ. מתוך שלל הסיפורים הללו בחרה הניג כמה סיפורים, שעברו עיבוד והוצגו על הבמה.

מתן במה לאמנות הנשכחת של סיפור סיפורים, כמו גם למסורות עממיות המצויות על סף השיכחה בתרבות שלנו, הוא דבר מבורך. ניכר כי ההצגה נעשתה מתוך אהבה וכבוד לא רק לסיפורים עצמם, אלא גם לסיטואציה המכוננת של מספר סיפורים וקהל שיושב סביבו ומאזין.

ההצגה הצליחה לשחזר את הסיטואציה הזו: השחקנים בהצגה היו, לסירוגין, מספרי סיפורים וקהל מאזינים, והצליחו ליצור את הסיטואציה המסורתית של סיפור סיפורי עם, כאשר הקהל של ההצגה התמזג עם שאר השחקנים שישבו והקשיבו על הבמה, והפך יחד איתם לחלק מהסיטואציה החברתית של סיפור והקשבה.

גם התפאורה של ההצגה הייתה חלק מהניסיון לשחזר את הסיטואציה הזו: העובדה שבצד הבמה היה שולחן אוכל, וסלים דאו טרח על הסירים, בישל, והניחוחות הערבים התפשטו ברחבי האולם, הדגישה את המרחב הביתי שבו מסופרים סיפורי העם, ואת האווירה המשפחתית של החוויה. בסוף ההצגה, אגב, במקום לעמוד מול הקהל לקול מחיאות הכפיים, התיישבו השחקנים ליד השולחן לאכול יחדיו.

עצם יצירת ההצגה הזו, שנותנת במה לסיפורי עם, כמו גם התפאורה והפיכת הקהל לחלק מהסיטואציה הסיפורית, נותנים כולם תחושה של ניסיון לשחזר, ומתוך אהבה, עולם שהולך ונעלם: את העולם של המסורת העממית, המועברת בין הדורות תוך חדוות הסיפור וההקשבה.

חלק מהשחקנים-המספרים אכן הצליחו לייצר בקהל את תחושת ההיקסמות והפליאה שאדם חש בעת שחבלי הסיפור המסופר לו נלפפים סביבו וסוחפים אותו פנימה. ראויים לציון בהקשר זה בעיקר ח'ליפה נאטור וסלים דאו. אך מעבר לחביבות ולרצון הטוב, ההצגה לא הצליחה להמריא, וההתמודדות שלה עם החומרים הנפלאים של סיפורי העם נותרה ברוב המקרים שטחית, חביבה ותו לא.

לאורך ההצגה, תפס בכל פעם שחקן אחר את קדמת הבמה, בתפקיד מספר סיפורים, וסיפר סיפור לקהל. ברוב המקרים, לא נוצרה סיטואציה תיאטרלית מעניינת, מרגשת או מעוררת מחשבה במיוחד.

בקטע שפורסם בתכניית ההצגה, כתבה אופירה הניג כי בהצגה זו היא מעוניינת לשוב מהפוקוס על הדרמה, שמאפיין את התיאטרון המערבי, לפוקוס על הסיפור, שמאפיין את התיאטרון המזרחי. אך הבעיה בהצגה איננה דווקא בעובדה שהפוקוס הוא על סיפור ולא על דרמה: סיפורי עם הם חומר נפלא, שכשמקלפים ממנו את השכבה הראשונית מגלים המון מורכבות ועומק. הבעיה של ההצגה היא שהניג בחרה להביא את הסיפורים כפשוטם, ללא התעמקות ויחס מורכב, שבהחלט יש להם מקום במסגרת תיאטרלית.

הסיפורים שנבחרו מעלים לא מעט סוגיות מורכבות, חלקן קשור למגדר וליחסי כוח בין המינים, למשל. הערכים העומדים בבסיס הסיפורים (ובבסיס החברה שסיפרה אותם) שונים מאלה של הקהל ושל השחקנים. במקום להתמודד עם הפערים הללו, לשאול שאלות, ומתוך כך גם להעלות את המורכבות והסתירות הקיימות לא פעם בתוך הסיפורים עצמם, בחרה הניג להשאיר את הדברים תלויים בחלל האוויר (התייחסות אחת לסוגיות כאלה, אם כי מרומזת מידיי, הייתה כשאחת הדמויות שאלה "רגע, ומה קרה לאשתו?", כדי להצביע על התעלמות הסיפור מדמות זו). חבל, כי כך הלך לאיבוד חלק מהערך המוסף שבא תמיד עם סיפורי העם – שאלות שונות שהם יכולים לעורר, על המספר והמקשיבים, על החברה וערכיה, ועל האופן שבו המספר והמקשיבים תופסים את הנורמות והערכים הללו.

במסגרת תיאטרלית, גם אם בוחרים להתמקד בה בסיפור ולא בדרמה, יש אינספור אפשרויות להתמודד עם השאלות שמעלים הסיפורים – באמצעות תנועה, הבעות פנים, התייחסויות מקהל השחקנים שעל הבמה, וכולי. התמודדות כזו הייתה הופכת את ההצגה לעשירה, מעניינת ומעמיקה יותר.

למרות האמור, מורכבות אחת שכן זכתה להתייחסות מעניינת בגוף ההצגה היא המורכבות שבפעולת הסיפור עצמה. אחד המספרים, שגולם על ידי ח'ליפה נאטור המצוין, ניסה שוב ושוב לספר את אותו סיפור, ובכל פעם התבלבל, הפסיק, שכח, שינה את המשך הסיפור, ואף שינה לפתע את תחילתו (תוך קבלת תגובות הולמות מקהל המקשיבים שעל הבמה בכל אחד מן המקרים). התמודדות זו הראתה היטב את אחד הדברים המעניינים והיפים בסיפורי עם – הדינאמיות שלהם, היכולת להשתנות תוך כדי פעולת הסיפור, בהתאם לרצונו (או לזכרונו) של המספר, והיכולת של סיפור אחד להפוך לכמה סיפורים שונים לחלוטין.

דבר נוסף שהיה יפה הוא הקשירה של כמה סיפורים יחדיו – כאשר דמות מסיפור של מספר אחד הפכה לדמות שולית בסיפור אחר, ופעולה של שחקן על הבמה התגלתה כפעולה של הגיבור בסיפור שאותו השחקן יספר בהמשך.

יחד עם זאת, יש להתייחס לכמה החלטות תמוהות שעמדו בבסיס ההצגה. ראשית, ההצגה כללה סיפורים של עדות שונות: סיפורים תימנים, אתיופיים, עיראקיים, פרסיים ופלסטיניים התערבבו יחדיו והצליחו ליצור פסיפס של תרבות עממית, שלצד המגוון המבורך שבה, אפשר היה למצוא בה גם את הדומה. ההתייחסות לדומה ולמאחד מהווה אמירה יפה של המחזה.

לאור זאת, תמוה במיוחד שהניג בחרה לכלול בהצגה רק סיפורים מן המזרח: הרי תרבות עממית לא פחות עשירה (ועם מוטיבים דומים) הייתה קיימת גם בקרב הקהילות השונות של יהדות אירופה. החלטה בעייתית זו הופכת את הפולקלור לדבר השייך למזרח בלבד. דבר זה הינו בעייתי הן כי הוא מתחבר לנטייה המערבית לאורך ההיסטוריה לעשות פולקלוריזציה לתרבויות המזרח, והן כי כך הולכת לאיבוד האפשרות ליצור פסיפס שלם ואמיתי של התרבויות העממיות בארץ, על מלוא המגוון שבהן, וליצור אמירה חזקה יותר על משהו משותף, אנושי-אוניברסלי, העולה מכולן.

דבר תמוה נוסף קשור לבימוי השחקנים, לשימוש באביזרים על הבמה ולשימוש בתנועה. כבר נאמר כי התפאורה המינימליסטית דימתה יפה את המרחב שבו מתבצעת פעולת הסיפור: פנים הבית, עם שולחן אוכל בצד, ירח שמסמן את שעת הערב, ובצד עץ בודד, שמהווה תפאורה למסעות שבתוך הסיפורים. אולם, יחד עם אלה, היו על הבמה גם בובות, שישבו על כיסאות על תקן "מקשיבות", ולעתים השחקנים רקדו איתן והפעילו אותן. השימוש שנעשה בבובות היה חובבני, לא הייתה הצדקה אמיתית לנוכחותן על הבמה, ונוצרה תחושה שהן שם על תקן גימיק בלבד – שלא נעשה בו שימוש עד הסוף.

אותה תחושה גימיקית נוצרה גם בעקבות שימוש השחקנים בקטעי תנועה בין הסיפורים, שהיה גם הוא חסר ולא מספק. תחושת החסר שנוצרת בעקבות השימוש של ההצגה באמצעים הללו חוברת לתחושה של פספוס אצל חלק מהשחקנים – הסיפור "הקמצן" מעיראק, למשל, הינו סיפור שיכול להצחיק עד דמעות, וסיפור "האישה שלא בכתה" ממרוקו הינו בעל פוטנציאל לצמרר ולזעזע. אך אופן ההגשה של שני הסיפורים לא הצליח למצות את מלוא הרגשות שסיפורים אלה יכולים לעורר, כאשר מגיש אותם מספר סיפורים מיומן וכובש באמת.

בסך הכל, ההצגה הייתה מהנה, בשל העובדה שהסיפורים שנבחרו היו מעניינים, לעתים מצמררים ולעתים קרובות יותר משעשעים, וכן מכיוון שבימינו, מתי כבר יוצא לנו לשבת סביב מספר סיפורים ולשמוע סיפור המסופר היטב? אך גם כאן הורגש פספוס: ההצגה הייתה יכולה להשתמש בכך כדי לומר משהו עמוק יותר על הצורך שלנו בסיפור, על הצורך בקהילה, שתתאסף יחדיו לצורך טקס ההקשבה, ועל הצורך בסיפורים כמאששים את ערכי החברה ואת תפיסת העולם שלנו. גם בנושא זה, לצערי, הטיפול של המחזה נותר על פני השטח בלבד, והקהל יצא ממנו עם תחושה חביבה, אך לא מעבר לזה.

איש ואשה אחת
תיאטרון חיפה בשיתוף אנסמבל הרצליה

קונספט, עריכה ובימוי: אופירה הניג
עיבוד, כתיבה ותרגום: יוספה אבן-שושן, שמעון בוזגלו, ח'ליפה נאטור, טאהר נג'יב
תפאורה ותלבושות: מרים גורצקי- בילו
מוזיקה מקורית: יהודה פוליקר
תאורה: ג'קי שמש

משתתפים: יוסף אבו-ורדה, נמרוד ברגמן, סלים דאו, יואב הייט, אמיתי יעיש- בן אוזיליו, אורנה כץ, ח'ליפה נאטור, סלווה נאקרה, אודליה סגל מיכאל, נעמי פרומוביץ-פנקס