כמעט חודש עבר מאז שטבעת נישואין הונחה על אצבעי לאחר כבוד, קבל עולם ושקיעה, וזה נראה כל כך רחוק. כאילו כל הטקס הזה התרחש ביקום מקביל כלשהו, מעבר להרי החושך, בתקופת זמן אחרת.

אמנם, בניגוד לרוב הזוגות היום, לא השקענו שנה מחיינו בתכנון האירוע - הסתפקנו בארבעים ימים בדיוק, בהם ניתן למנות הרבה אפיזודות.

חתונת השנה במספרים

* שלושה טרום התקפי לב: "דק עץ בדרך לחופה? ומה עם העקבים של האורחות?".

* ארבע טעימות באולם: "האנטריקוט שלנו הוא המלך, אבל כדאי לטעום בכל זאת".

* חמש מדידות של השמלה: "לתפור שמלה בחודש בלבד? הו-הו. במקום כליה אחת תיאלצי למשכן שתיים יקירה".

* 100 שירים לקבלת פנים: "אני יכול לבחור בעצמי אבל אם תרצו תתנו לי רשימה מפורטת כדי שאוכל לנוח באירוע".

* 700 חיפושי גימיקים מטורפים: "מה עוד אפשר לעשות כדי שיהיה מיוחד? צניחה חופשית לחופה כבר תפוס לחודשים הבאים, הפרחת יונים זה ערסי, זיקוקים זה לילדים... אייל גולן אולי פנוי בתאריך הזה"?.

* 90 טון של התרגשות "ישבור את הכוס בפעם הראשונה? המאפר יגיע בזמן? בסך הכל מכרנו את האוטו כדי לממן קצת סומק ואודם, למה שיגיע בזמן?".

* שלל שאלות קיומיות: "כמה אנשים יגיעו בזמן לחופה? עד כמה מהממת תצא השמלה? האם יש בכל היקום חליפת חתן יפה יותר מזו? האם מישהו בכלל יזכור שהיה גם חתן בחתונה הזאת?".

היה כל כך כיף

האורחים כמובן טענו שהיתה חתונה מהממת וייחודית במינה, אבל אורחים תמיד יגידו זאת (במקרה שלנו הם כנים כמובן, אבל בכל שאר החתונות האורחים סתם מחרטטים). אף פעם לא שמעתם על אורחים שהתקשרו למחרת לזוג המאושר ואמרו: "בוא'נה חיים, היתה חתונה חרא. מה זה הסוליה הזו שכיניתם "אנטריקוט"? והכלה? על הסמרטוט הלבן הזה בזבזתם עשרת אלפים שקל"? הו לא. לאורחים תמיד כיף בחתונה.

אז אם נעזוב לרגע את הפן של האורחים, לנו - באמת ובתמים - היה כיף גדול. הגשמנו את החלום שלנו: לערוך חופה בשקיעה על רקע הים, במקום הכי יפה שיכלנו לדמיין לעצמנו ("קיסר ים" בגן הלאומי בקיסריה בין העתיקות) ולקחת את זה הכי בכיף שאפשר. לא לא, אצלנו לא היו זיקוקים, לא סקסופוניסטים ולא אייל גולנים. הבטחנו לעצמנו לא ליפול לפח הגימיקים המצועצעים של חתונות שנות ה-2000, חוץ מ... טוב נו, גם לנו יש יוצא מן הכלל אחד.

מגנט רומנטי

זה התחיל מהתלבטות האם להיכנע לנושא המגנטים, הכה נפוצים בחתונות בשנים האחרונות. למי שהיה בתרדמת כעשור: מדובר בצלם נוסף אשר מצלם תמונות נפרדות ובן רגע הופך אותן למגנטים שניתנים במתנה לאורחים. הצעד הבא הוא הדבקה על המקרר.

בביתנו מוצג לראווה מה שהיה פעם המקרר, והפך למוצג מוזיאוני של מגנטים מחתונות. חוץ מהידית הכל מכוסה. בכל פעם שאני צריכה חלב מהמקרר אני מקפידה לתת תשומת לב לחתונה אחרת. עכשיו בדיוק לקחתי דיאט קולה. אמיר ומיטל 6.3.11 הודו לי מקרב לב במגנט המשובח שלהם, שמצא מקום של הכבוד דווקא על הפריזר.

כמעט וסגרנו עם צלם מגנטים, אבל משהו בנו לא היה שלם. לא רצינו להיגרר ל"כך עושות כולן", ומצד שני לא רצינו לאכזב את האורחים שמצפים לעוד נישה על המקרר. בסך הכל כיף לצאת עם תמונות של עצמך מחתונה, לאחר שעטית את מיטב מחלצותיך וכתבת צ'ק למניאקים האלו. דווקא בסוף החודש להתחתן, לפני המשכורת? אין התחשבות. לפחות שייצאו תמונות שוות.

היכונו! מייד השיגור לעתיד 

חיטוט מהיר באינטרנט הביא אותי לרעיון מבריק שהחל לכרסם בי לאיטו - "הביתן השקוף". מדובר במעין תא טלפון גדול, שקוף, וסגור, שבתוכו מסף פלאזמה, אוזניות, מיקרופון, ומצלמה - אשר ממוקם ברחבת הריקודים. כל אורח בזמנו הפנוי יכול לגשת לביתן, ולעשות את שתי הפעולות הבאות: להקליט ברכה קולית מצולמת לבני הזוג ו/או להצטלם לשלישיית תמונות.

ההקלטות נשמרות על דיסק ומוגשות לבני הזוג בתום הערב, ושלישית התמונות יוצאת בשני עותקים מהצד השני של הביתן, שם עומדים שני עובדים מסורים - חותכים את התמונות במידה והאורח מעוניין, ומדביקים מגנטים במקרה הצורך (יש כאלו שהמקרר שלהם מלא מדי אז הם מעדיפים תמונה לארנק).

הרעיון קסם לי מיד. גם הצורה של הביתן יפהפייה, וגם הקונספט מצא חן בעיניי הרבה יותר מהמגנטים. יחד עם זאת, התעוררו דילמות שונות שאי אפשר להתעלם מהן: האם העניין לא יגנוב פוקוס מהאירוע עצמו? האם האורחים לא יבלו את כל הערב שם? או שמא ההיפך: אולי הביתן יהיה ריק כל הערב ולא יבינו מה הפואנטה בכלל? וחוץ מזה הרי הבטחנו זו לזה (ברגע של חולשה) ללא גימיקים.

אז מה קרה??? אז זהו, שקרה. אחרי שיחה עם נועה המקסימה, בעלת הביתן הסבלנית ביותר ביקום, (רק היום אני יודעת כמה סבלנות צריך על מנת לעבוד עם חתן וכלה... תבורכו ספקי חתונות!), הוחלט שנקפוץ לאירוע ביער חדרה על מנת לראות את הביתן בפעולה. לאחר שעשינו זאת, אפילו החתן האהוב הגיע למסקנה שמדובר באטרקציה.
אמנם המחיר של הביתן השקוף הוא בערך פי שניים ממחיר המגנטים - אבל החלטנו ללכת עם תחושת הבטן.

והיום, יקירים, חודש אחרי, קחו מילה של אישה נשואה: מדובר בהברקת השנה. אנשים פשוט יצאו מגדרם מהביתן השקוף. החבר'ה של הביתן הקפידו שלא יהיה תור ארוך, האורחים השתוללו ברחבה ומדי פעם קפצו לברך ולהצטלם, ביחידים ובחבורות, סדרות שלמות של תמונות רצו שם, ילדים ומבוגרים כאחד - כולם לא חדלו להתלהב מהרעיון המבריק ומהעיצוב הייחודי. כל הטלפונים של היום למחרת הזכירו את הביתן ('סאמק, ומה עם השמלת כלה? רק ביתן יש לכם בראש?) והמקררים, כהרגלם, התמלאו.

בסוף הערב קיבלנו על דיסק און קי את כל התמונות וההקלטות, ולמחרת צפינו וצחקנו בצימר בקול כה רם, עד כי אדון צימר כמעט ובעט בנו החוצה. קשה לתאר את התחושה של הצפייה בברכות של עשרות אורחים נרגשים (וקצת מסטולים) שעשו את כל הדרך הארוכה לקיסריה רק בשביל שני משוגעים שהחליטו על חופה בשש בערב.

כל כך רצינו לברך אותם בחזרה דרך המסך. והתמונות? קורעות. יש כל מיני פורמטים מצחיקים של תמונות שאפשר לצלם. הילדים, כמובן כיכבו, אך גם המבוגרים לא טמנו את ידים בצלחת והרביצו שם תמונות כאילו יש להם מקרר רזרבי במטבח.

החבר'ה של הביתן דאגו שגם אנחנו נצטלם ונברך (הכי כיף לברך את עצמנו) גם בתחילת הערב וגם בסופו, וזאת בעצם המזכרת המצולמת הראשונה שיש לנו מהחתונה. כמה מרגש היה פתאום לראות את עצמנו חתן כלה, מחייכים ונרגשים כמו שני ילדים!! עד עכשיו אנחנו מציצים בזה מדי פעם. פשוט רעיון מבריק שמשאיר את האורחים מרוצים ואת הזוג מבסוט עד הגג.

אז מנסיון לא רב של ארגון חתונה בארבעים יום, הרגשתי צורך לומר לכם שתעזבו אתכם משטויות. אל תמשכנו כליה בשביל שמלת כלה לערב אחד, אל תצאו מעורכם כדי להיות שיחת היום, אל תשקיעו במחזיקי מפתחות וחמסות וכפכפים ומניפות.

אם כבר אתם בוחרים בגימיק אחד (ואייל גולן או מרגול תפוסים ו/או בכלא) - לכו על הביתן השקוף. מתנה אלגנטית לאורחים וגם לכם. לחילופין, שמעתי שיש עכשיו הפרחה של יונים שיורות זיקוקים מהישבן, תוך כדי שפגאט. בטח אצל הנכד שלי בחתונה זה כבר יקרה.