קם בחור במונסי, אינדיאנה, ואומר לעצמו: כמה זמן בן אדם יכול ללמד ספרות אנגלית בלי להשתעמם? השגרה הרי יכולה להרוג את הבן אדם. אבל מה אתה כבר יכול לעשות כשיש לך משפחה לפרנס, ואתה לא צעיר שיכול לגור במאהלי מחאה או לעשות סיבוב מסביב לעולם?

אתה כותב ספר שירה שקורא תיגר על כל מה שנקרא שירה. אתה מערבל את הכללים, אתה מגחיך אותם, אתה מביע את המחאה שלך בגבולות חדר השינה ובכל זאת אתה יוצא מגניב כאילו שאתה הצעיר ההוא שיצא להפגין. או לפחות אתה חושב שאתה יוצא מגניב.

ולמה מתרגמים אותך לעוד שפות, למה מפיצים אותך בעוד מדינות מחוץ לארה"ב, אם אתה לא מגניב? כי בימינו, אי אפשר כבר לדעת מה ייתפס כמגניב, מה אנשים יאהבו ומה לא. מרוב שהפכנו לכפר גלובלי וכל אחד יכול לאמץ הרגלים ואהבות מהעולם הגדול, כבר קשה להתנבא התנהגות של עמים או של קהילות קוראים. אז לוקחים את הצ'אנס, מה כבר יכול להיות?

יכולה להיות נפילה, כמובן.

הספר של פיטר דיוויס כולל 100 "שירים", שהם בעצם הקדמות לשירים. דוגמה: "שיר שמתייחס לזהותך המשוערת", כלומר ניסיון להבין מי קורא את השיר. החלק הראשון די משעמם, אני אביא פה את הסוף: "מצד שני, עד שתקרא את השיר הזה... שאני אהיה כבר בן 80 או מת, ואתה תהיה חבר בממשלה שמשתמשת בשיר הזה כבמסמך הסברה. ואולי אתה מוצא את המילים האלה בשנת 2074 על גיליון הנייר שעוטף את מתנת יום ההולדת שלך. אולי אתה חושב לעצמך שנייר העטיפה שווה יותר מהמתנה. אולי עוד לא פתחת את המתנה" (עמ' 15).

עוד דוגמה להגחכה של הרצינות המתלווה בדרך כלל לשירה: "אני מאוד מעריך את העובדה שפינית זמן כדי לקרוא את השיר הזה. אני מקווה שאתה אוהב אותו. אם יש לך הצעות לשיפור, ספר לי מה הן... אם השיר הזה מעורר בך רגשות עזים, לטוב או לרע, כדאי שתכתוב ביקורת על הספר שבו השיר הזה מתפרסם... אתה יכול לגגל אותי. זה יהיה נהדר אם תכתוב עליי ביקורת. משהו רשמי, שיעשה רושם" (עמ' 17). מתחשק לצעוק: המשורר הוא עירום. הוא לא מוציא ממני שום רגש אחר מלבד עצבים.

טוב, כנראה שכבר הבנתם את הפרנציפ. אם לא הייתי מקבלת את הספר, לא הייתי קונה אותו - וגם אין לי מושג למי הייתי קונה אותו במתנה. אולי זה ספר לאנשים מהסוג של אילן הייטנר. או אנשים שעטיפות פסיכדליות עושות להם את זה. לא משנה. בכל אופן, מכיוון שהוא כבר כאן, אני חולקת אתכם כמה היילייטס:

היציאה הכי חזקה: שיר שנושא את הכותרת "שיר שמתייחס לזמן הטוב ביותר לכתיבה", ונמשך לאורך מילה אחת בלבד: "עכשיו".

ההעלבה הכי חזקה: שיר שנושא את הכותרת "שיר שמתייחס לאנשים עם ציפיות מסוימות לגבי שירה, שאינן מוגשמות בשיר זה", וגם הוא כולל מילה אחת: "תשתנו".

הפתטיות במיטבה: "משרת מרצה מן המניין צועקת לחברים, להורים, 'תראו! אני הצלחה מסחררת!', היא מראה לסביבה שלי שאני לא סתם איזה תימהוני שכותב שירים". וגם: "הייתי רוצה לקרוא על עצמי יותר בכלי התקשורת".

הפטריוטיות הפתטית במיטבה: נושא את הכותרת "שיר שמתייחס לאפשרות שממשלת ארה"ב כופה עליך לקרוא את השיר הזה", והולך כך: "אני מצטער שכופים עליך לקרוא את השיר הזה. מצד שני, אני שמח לדעת שזקוקים לשירותיי. אני משוכנע שזה צעד מוצדק".

סוף סוף משהו משעשע: תחת הכותרת "שיר שמתייחס לבנים בני חמש", נכתבו השורות הבאות: השיר הזה יכול להפוך לבלתי נראה, ולהרביץ לרעים! כשאנשים קוראים את השיר הזה הם, כאילו, יורים קרן לייזר ישר לבטן של הרעים! השיר הזה מפיל את הרעים על הטוסיק! ואם אתה צריך שדה כוח מגנטי, אתה יכול לקבל אותו מדוקטור מוח שגר בשיר הזה ומכין במעבדה שלו כל מיני סוגים של כלי נשק נגד אנשים רעים".

(טוב, גם השיר לאנשים שאוהבים הבי מטאל הוא די משעשע).

שירה! שירה! שירה! מאת פיטר דיוויס. ידיעות ספרים, 2011. 117 עמ'