האסוציאציה הראשונה שעולה בי כאשר אני חושבת על טנגו, היא אותה סצנה מפורסמת מהסרט "שקרים אמיתיים" של ארנולד שוורצנגר רוקד עם ג'ימי לי קרטיס כשפרח בפיו. מעבר לזה, אני מודה שאני לא בקיאה בסגנון כלל, ולמען האמת אף פעם לא ממש התעניינתי בו. לכן לא ממש ידעתי למה לצפות מהמופע "אש הטנגו" של רבעיית פיטנגו.

"בטח כולם יהיו שם זקנים", מילמלה חברתי הטובה מאיה, כשיצאנו מהאוטו לכיוון האולם, והיא גם די צדקה. ובכל זאת, החלטנו לנסות. עם הכניסה לאולם, קל מאוד להיכנס לאווירה המתאימה. מעל הבמה תלוי צילום ענק של בית עץ וכלי הנגינה כבר מחכים - הפסנתר והקונטרבס בולטים לעין. בקרב ליחשושי הקהל ניתן לשמוע הרבה דוברי ספרדית. הנגנים עולים ומתחילים לנגן, והמוזיקה שולחת אותי לעולם רחב של דימויים: סרטים ישנים בשחור לבן, דרמה רומנטית ואפילו סרטי אימה.

הקטעים שנוגנו היו מגוונים: שירים מוכרים מאוד, שירים המוכרים רק לחובבי הז'אנר, ואפילו יצירות מקוריות של חברי הלהקה. המשעשע ביניהם היה הג'יברטנגו - שיר טנגו בג'יבריש שכתב שחר זיו (פסנתר) אשר למרות שאינו דובר ספרדית, מרגיש מחובר לתרבות ורצה בכל זאת לכתוב טנגו. מה שמוכיח שלא חייבים להיות יוצאי ארגנטינה על מנת להתחבר לז'אנר.

בין שיר לשיר, זכינו לשמוע הסברים ואנקדוטות מעניינות על השירים המנוגנים והכל בקלילות והומור, מה שעזר לקבל דימוי רחב יותר של המקום ממנו צמחה המוזיקה. ובכלל, במהלך המופע הנגנים הצליחו ליצור קשר עם הקהל, ואף שילבו גם סיפורים אישיים, מה שאיזן את הדרמטיות והרצינות של מוזיקת הטנגו והפך את הכניסה לעולם הטנגו קלה וידידותית גם לחסרי רקע כמוני.

לפני המופע חששתי שבגלל שאני לא רגילה להאזין למוזיקה הזו, כל השירים יישמעו לי אותו דבר. אבל שמחתי לגלות מוזיקה עשירה וצבעונית, והשירים התפרשו על קשת רחבה של רגשות ודקויות, מהדרמטי והקצבי ועד לעדין והרגיש. מאוד נהנתי להאזין לחילופי התפקידים בין הכלים - כאשר כל פעם כלי אחר מקבל את המיקוד, והשאר מלווים אותו.

מעבר למוזיקה, היה ממש תענוג לצפות בנגנים בפעולה. נראה שהם הוציאו כל מה שאפשר מהכלים שלהם, וניגנו בכל טכניקה אפשרית - כולל הקשות ודפיקות על הכלים מפעם לפעם (לא תיארתי לעצמי שאפשר לנגן על כלי מסויים בכל כך הרבה דרכים שונות). אין ספק שהם מאוד מוכשרים, ולא הופתעתי לגלות שהם באו מרקע קלאסי.

את התמונה השלימו הרקדנים שליוו את המופע בריקוד הטנגו, כל פעם בשמלה אחרת, ועם הנפות רגליים אלנגנטיות כמו שרק בטנגו יודעים לעשות. גם ריקוד הטנגו, בשילוב המוזיקה, מספר סיפור על רומנטיקה, משולשי אהבה, אקשן וקצת הומור, ומשתלב היטב עם המוזיקה.

להפתעתנו גילינו כי הרקדנים הם מורים בסטודיו דאנס תל אביב, שם אני ומאיה לוקחות שיעורי ריקוד (אבל לא טנגו). נראה שיש חיבור טוב בין הריקוד והמוזיקה עד כדי כך שקשה לדמיין את האחד בלי השני. בסוף המופע התקיימה מסיבת טנגו (מילונגה) בלובי, בה ניתן היה לרקוד טגנו עם הרקדנים, מה שהיה נחמד מאוד, ואיפשר לנו להשאר עוד זמן מה באווירה גם לאחר שהסתיים המופע.

לסיכום, המופע היה מוצלח ומרשים בהרבה מאוד היבטים: האמנים המוכשרים שהופיעו על הבמה, הן בנגינה והן בריקוד, שילוב הסיפורים שמאחורי השירים וכל אלו במינונים הנכונים. למרות הדימוי הזקן והמשעמם שיש לטנגו לפעמים, המופע היה בכלל לא משעמם (רחוק מכך) ואף הותיר אותי סקרנית. אמנם לא תראו אותי משתלטת על הרחבה בטנגו סוער בזמן הקרוב, (אולי את חברתי מאיה כן) אבל בהחלט נשארתי עם טעם לעוד.

אש הטנגו
פיטנגו

כינור - הדר כהן
פסנתר - שחר זיו
בנדונאון - עמיחי שליו
קונטרבס - רינת אבישר
רקדנים - מיה שוורץ, רונן חייט