להקת Caravan משוייכת לתת ז'אנר ברוק המתקדם, המכונה "קנטרברי" (על שם המחוז באנגליה ממנו צמח). אפשר להגדיר אותו כמוזיקה בעלת אופי קליל והומריסטי, המשלבת רוק, ג'אז, פסיכודליה, מוזיקה קלאסית ופולק.

את האלבום המדובר קניתי עוד כשלמדתי בתיכון. על עטיפת האלבום מאויירת ממלכה הזויה מהאגדות, בגווני אפור- ורוד. שמעתי המלצות רבות על האלבום, שעוררו את סקרנותי. עם זאת, בהתחלה לא התחברתי אליו כלל. לאחר שהתרגלתי לאלבומים "כבדים" ברוק המתקדם, של להקות כמו King Krimson ו- Yes הרגשתי שאלבום זה של Caravan הוא חביב, אך לא משאיר שום רושם מיוחד.

כך למשל, השיר "Golf Girl", המופיע ראשון באלבום ומתאר סיפור אהבה על מסלול הגולף הוא שיר משעשע וקליט, אך לא מעבר לזה. גם השיר השלישי באלבום, "Love To Love You", הוא בעל אופי דומה ופעמים רבות הייתי מדלגת על שניהם. מביני דבר מייעצים מראש לא להתעמק יתר על המידה במילות השירים, מאחר ובמקרים רבים מדובר ב"נונסנס" והומור בריטי.

השירים הבאים: "Winter Wine", שיר המתאר היסחפות בעולם החלומות ומביע צער על כך שהחלומות מסתיימים מהר מדי (Dreams are always ending far too soon), ו- "In The Land Of The Gray And Pink", שעל שמו נקרא האלבום, הם כבר קטעים מורכבים יותר המשלבים מעברים אינסטרומנטליים, נגיעות עדינות של ג'אז, פסיכדליה, ופולק.

גולת הכותרת של האלבום הוא הקטע האחרון, "Nine Feet Undergroud", שהוא ברובו אינסטרומנטלי ומשלב אלמנטים וקטעי אילתור ארוכים יותר מעולם הרוק, הג'אז והפסיכדליה. זהו קטע מגוון, אנרגטי ומקפיץ, אשר נוטה יותר לכיוון רוק (בניגוד לקודמיו שנטו לכיוון הפופ) ובמידה מסוימת אפילו מפצה על השירים החלשים יותר באלבום.

למרות אכזבתי הראשונית, לאחר שמיעות נוספות התחלתי לחבב את האלבום ולהנות מהפשטות שלו. לא מדובר בפרויקט שאפתני או חדשני שיפיל אותך מהכיסא. זהו אלבום קליל וכייפי אשר נראה כי אינו מתיימר להיות הרבה יותר מכך, ואולי גם זוהי גדולתו האמיתית. "חמוד" היא לא מילה גסה, ולמרות שקניתי את האלבום לפני כמעט 10 שנים אני עדיין חוזרת אליו מפעם לפעם, ולו רק לשם ההנאה שבעניין.

In The Land of the Gray And Pink

Caravan
ריצ'רד סינקלייר- גיטרה, בס, שירה
פאיי היסטינגס- גיטרה, שירה
דיוויד סינקלייר- קלידים, שירה
ריצ'ארד קופאלן- תופים וכלי הקשה
ג'ימי היסטינגס- חליל, סקסופון, פיקולו
דיויד גרינסטד- כלים שונים

* כתבה מאת דורין פרימור