כבר בכניסה לתערוכת "אישה מסגרת" בבית צרפת, אחרי 25 דקות תמימות של הליכה בתוך קמפוס גבעת רם היפהפה (מה עם שילוט מסייע לסטודנטים האבודים מהר-הצופים?) מתעורר עניין מיוחד.

אחרי הכל, תערוכה שלמה ושופעת להפליא העוסקת אך ורק בבנות המין החזק באמת אינה דבר שגרתי. נכון, נשים רבות מהוות את מושא הציור/פיסול/רישום/אחר של גדולי האמנים בעולם, אבל תערוכה שלמה שעוסקת רק בהן? לזה דרוש תירוץ מיוחד, כמו חגיגות ה-100 שנה ליום האישה הבינלאומי, שחל בשמיני למרץ.

התערוכה מתמקדת בעיקר בנושא הגבולות והמסגרות הכלולים בזהות הנשית, המורכבת כל כך, בעיקר בעידן המודרני. אמנים ישראליים רבים, ידועים יותר ופחות, נדרשו לסוגיה זו ויצרו, כל אחד בדרכו, תמונה אופיינית לעיסוק זה. כצפוי, יש רבות כאלו, שונות לחלוטין אחת מרעתה, גם בבחירת המדיום האמנותי וגם בסיטואציה הספציפית המוצגת בו.

ישנן יצירות סמליות, כמו הציור "כפיות" של חוה שרף, בו כלי הסכו''ם מייצגים את הבעל והילדים. אחרות עדינות, כמו ציורה של נאוה צוריאל, המציג צעירה הרה המניחה את ידה על הבטן בתנועה לא-מודעת, שנשלפת מהיומיום היישר אל האמנות. חלק אחר מהיצירות דווקא בוטות ועוכרות שלווה לעתים, כמו פסל הברונזה של דב ברדה, "לידה" משנת 1982. הפסל מציג את קריעת הגוף הנשי בדרכו אל האמהות, כחלק מתהליך הלידה, והמחזה החזק הזה נראה יותר שלילי מחיובי.

בכלל, הבוטות בתערוכה הזו היא בעלת משקל כבד יחסית, אולי כחלק מהמאמץ לתת משמעות לסיטואציות המוצגות בה. כך אנו זוכים לצפות ברצועת שעווה דביקה עם שיער מרוט עליה, מחזה שללא ספק לא נצפה לעתים קרובות בידי קהל בשל אופיו האישי. נוסף עליה, מציגה מירב רהט בסדרה "Mis-Perfection" גם רמיזות לאחד הסמלים הנשיים המובהקים- הוסת- שזוכה להתעלמות רבתי בתקופה המודרנית ולעיסוק מוסתר לרוב.

חלק מהאסוציאציות השליליות שעולות כשצופים במוצגים אלו מעלים את השאלה הבעייתית, מהי אמנות? האם היא בהכרח חייבת להיות יפה לעין ולגרור עמה רגשות חיוביים, או שאפשר ורצוי גם שיתקיים ההיפך?

חיבור מעניין ולא פשוט נוסף היה בין יצירותיהם של נעמה אמתי פאר, עיתונאית אופנה שהציגה את חוסר השלמות שבעולם הדוגמנות, לאלו של פרופ' אבן ה.בלין, מומחה לפסיכיאטריה שעסק בהפרעות האכילה אנורקסיה ובולימיה. כשחושבים על זה, החיבור הזה הוא בעצם די מתבקש; אבל מי מהצופים בתערוכה באמת רוצה לראות את הצד הזה של הנשיות, שרואה בעצמו את חוסר השלמות התמידי ולעתים אף מוביל אותו לכדי הרס עצמי?

עם כל הכבוד למוצגים אחרים, הדברים שתופסים אותי מיד בתערוכות אלה הצילומים; בעיקר כאלה שהם חזקים מספיק על מנת להעביר את המסר, בלי תוספות מיותרות. אחד כזה הוא "אהבה ושאר הרגלים מגונים" פרי מצלמתה של קרן גלרמן-הראל (מתוך ספר שכתבה מיטל דוהן). קווצות השיער הבלונדיני נשפכות אל שלולית הצבע האדום בה משתקפים פני המצולמת, באופן כזה בו היא נדמית כשלולית דם. שני האובייקטים מתחברים בדרך מיוחדת וחזקה מאין כמוה.

אבל דווקא צילום אחר, פשוט וסתמי הרבה יותר, מחזיק בהשפעה הגדולה יותר: חוף ים, עליו מהלכות שתי חברות. האחת, ככל הנראה יהודיה, בביקיני שחור, והשניה, ערבייה, ברעלה לבנה ובגד שחור המכסה את כל גופה. ההבדלים ביניהן לא מקשים על הקרבה הזו ביניהן להמשיך להתנהל בעדינות, מחזה שובה לב ומעורר מחשבה.

העיסוק המשמעותי בגבולות מתבטא הכי טוב בשלושה פסלים לא שגרתיים. האחד, "משחק האמת והשקר" של מירית פירסטנברג אסף, מציג זוג מחובק המפוסל ברשת, הדורש מבט מקרוב כדי לגלות האם קיימים חללים וגבול ביניהם. השני והשלישי, "חיבוק" ו"עונג" של ענת רוסו-עקנין, מציגים מיניות נשית בועטת, לא מתנצלת וגועשת- בין אם היא יוצאת החוצה במסגרת הזוגית, או בין האישה לבין עצמה.

חלל התצוגה בבית צרפת נהנה ממרחב גדול דיו כדי להציג את היצירות, אבל עדיין ישנה הרגשה כלשהי של עומס יתר. לא ברור אם הרושם הזה נוצר בכוונה תחילה, על מנת להמחיש לצופה את המורכבות של מציאות החיים כאישה, או בשל מדיומים ונושאים רבים מדי שמוצגים יחד. כך או כך, יש יצירות שמצליחות להתבלט בדרכים שונות ולצוף מעל כל היתר; בדיוק כמו הנשים בעולמנו, שכל אחת שונה ובולטת מהשניה בדרך מסוימת.

"אישה מסגרת", תערוכה קבוצתית לרגל יום ה-100 לציון יום האישה הבינלאומי, מוצגת בבית צרפת, קמפוס האוניברסיטה העברית בגבעת רם, עד ה-18.5.11

שעות פתיחה: ראשון עד חמישי בין 08:00 ל-18:00, בתיאום מראש בטלפון 02-5660192

אוצרת: רחל זיו