שושולנד
בתום שלושה חודשים של בדיקה מקיפה, אישרה החודש ועדת השרים לפרסם את ספר הביכורים של אלי אבידר, בכיר לשעבר במשרד החוץ, וכיום מנכ"ל מכון היהלומים. אבידר כיהן מספר שנים כמפעיל סוכנים באגף המודיעין בשלוש גזרות שונות. בשנת 1999 מונה לראש הנציגות הישראלית בקטאר.

הספר - שעדיין לא ברור באיזו הוצאה ייצא - אמור לחשוף פרשות מדיניות שלא נחשפו עד היום בישראל כמו גם סוגיות בדיפלומטיה המזרח תיכונית. בנוסף, אבידר מציג את המדיניות הרצויה לישראל, לדעתו, במזרח התיכון.

אגב: בספטמבר האחרון השתתף אבידר בפסטיבל "מספרי סיפורים" ונתן הרצאה שזכתה לכותרת "מרגלים שלא חזרו מהכפור", ועסקה בריגול הישראלי בעולם הערבי.

רק בשביל לקבל חיבוק

בהוצאת עם עובד יצא החודש ספר מסקרן בשם "חיבוק", שיתוף פעולה בין דויד גרוסמן למיכל רובנר. הספר עוסק באימא ובן, המטיילים בשדה לפנות ערב - טיול שהופך למסע של התבוננות וגילוי, על אהבה ובדידות וחיבוק. גרוסמן אחראי לסיפור הרעיוני ואילו רובנר איירה את הספר בקווים דקים, מינימליסטיים, וגם כתבה את הטקסט פיזית. התוצאה מזכירה מחברת שבמקום שיעורים יש בה חלומות. האמת? לא הטעם שלי.

אגב: רובנר, אמנית רב-תחומית, תציג באביב הקרוב תערוכה ייחודית בשלושה אגפים שונים של מוזיאון הלובר בפריז.

און דה פייס

כידוע, השבוע מתקיים יריד הספרים הבינלאומי ה-25 בירושלים. בטקס הענקת הפרס הראשי לסופר הבריטי איאן מקיואן ("שבת", "כפרה"), נאם גם נשיא שמעון פרס ונתן משפט נכון, חכם ומדויק, שאני מאמצת: We are called the people of the book, truth be told, we should be called the people of facebook.

אגב: מקיואן, שביקר גם בשיח ג'ראח והשתתף בהרבה פעילויות, סיפר באחת מהן כי רק באחרונה התוודע לספר "חרבת חזעה" של ס. יזהר. לדבריו, "לכבוד ייחשב לחברה פתוחה, שנובלה זו נכללה במשך שנים רבות ברשימת קריאת החובה לתלמידי בתי הספר בישראל. 'חרבת חזעה' נותר רלוונטי עד כאב, וההתלבטות המוסרית מוסיפה להתקיים".

ממתקי השקיעה

כאן תוכלו לקרוא פרק מתוך הספר "זכרונותיה של נערה מחונכת", שכתבה סימון דה בובואר. בקרוב פוסט מלא על הספר, ובינתיים, קבלו ציטוט לעצלני לינקים:

"גני עדן זבי חלב ודבש לא פיתו אותי מעולם, אך קינאתי בגברת עוגית על חדר השינה שלה העשוי בצק פריך. איזו שליטה היתה לנו על העולם שבו אנו חיים, אילו היה ניתן למאכל! בבגרותי התאוויתי ללחוך שקדיות פורחות, לכרסם את ממתקי השקיעה; על רקע שמי ניו יורק תִסכלו אותי שלטי הניאון כסוכריות ענקיות שנבצר ממני לנגוס בהן".

אגב: מתי הייתם בפעם האחרונה בניו יורק?

אגב 2: חייבת לומר שבתמונת העטיפה הזו (למנעלה בצד שמאל) דה בובואר מזכירה לי את יהודית רביץ.

עוצו עצה

ב-2009 קיבלה הילרי מנטל את פרס הבוקר היוקרתי, על ספר שהקדישה 20 שנה לכתיבתו - "וולף הול", המוקדש לתומס קרומוול, יועצו של המלך הנרי השמיני. כן, דווקא ליועץ, ולא למלך או נשותיו, אשר הונצחו במגוון רחב של ספרים - האחרונים שפורסמו בישראל הם "הנרי השמיני" ו"קתרין מארגון". כאן אפשר לקרוא ראיון עם מנטל.

ציטוט מהראיון, שהתנהל באמצעות הדואר האלקטרוני:

"(אותי מעניינים) אנשים שלא נמצאים על המפה בנעוריהם, אנשים שלא מבחינים בהם. אנשים שצועדים פתאום לתוך ההיסטוריה ועושים שינויים גדולים. קרומוול היה אחד מהם, ובאופן מוזר, איש לא חקר את סיפורו תוך כדי הפגנת מעוף או ניסה לראות את הדברים מנקודת מבטו.

"הוא היה בן של נפח, ונהפך לרוזן מאסקס ושר בכיר אצל הנרי השמיני במשך שמונה שנים. אלה שנים חשובות ומלאות חיוניות בהיסטוריה הבריטית. איזה מין איש היה יכול לעשות את זה בחברה מרובדת והייררכית? מה נדרש ממנו כדי לפרוץ את שכבות החברה ולהחזיק בעמדה בפסגה?".

הו פילגשי, את בגדת בי!

סערה בכוס הקפה שליד הקרואסון: ספרו החדש של ראובן וימר, "ז'ורז' ברסאנס שר בעברית" חושף כי רוב התרגומים הישנים והמוכרים לנו עברו צנזורה. מילים בעייתיות כובסו, שורות זימה שלמות נמחקו ומהשירים הבועטים, המרגיזים והמפתיעים נשארו פואמות חביבות וחסרות שיניים. "מהדליקטס שממנו הצרפתים ליקקו את האצבעות, נשארו לנו פירורים עם כוס תה פושר", כמו שאומר יונתן גת.

על פי העולה מהספר, בישראל הושמעו רק השירים ה"רכים" יותר של ברסאנס, כאלו שלא יטרידו את האוזן הרגישה והעדינה של הישראלים יפי הנפש. למשופם עם המקטרת אולי היו רעיונות חתרניים, אך הם נמנעו מאיתנו - עד עכשיו. אתם מוזמנים להקשיב לשיר "בוגדת" (תרגום לעברית יש בכתבה שאליה קשרתי כאן).