עברו שמונה שנים מאז הספר האחרון של אתגר קרת, אם לא סופרים קומיקס וספרי ילדים, וזה המון זמן. המון המון זמן.


זה לא שהוא שיחק מחבואים תופסת וגוגואים בזמן הזה, הוא עבד על הרבה פרויקטים, כולל הסרט "מדוזות" שהביא לו ולאשתו שירה גפן את פרס מצלמת הזהב בפסטיבל קאן, אבל הקוראים המסורים לא קיבלו ממנו את מנת הסיפורים המבוקשת.

מישהו שם התעכב במטבח, אולי שרף את האוכל ואולי בכלל לא הכין אותו, אבל העיכוב הזה הגדיל את הציפייה למשהו למיוחד - וכמו שלימדה אותנו המורה עליזה בכיתה ח' "כגודל הציפייה גודל האכזבה".

לא בגלל שהסיפורים של אתגר קרת לא טובים, חלילה. הוא עדיין אמן הסיפור הקצר, ולהרבה סופרים מתחילים יש מה ללמוד ממנו. הבעיה היא אחרת: המנה נראית בדיוק אותו דבר. אין בה שום דבר מיוחד, שום תבלין יוצא דופן שגדל בגינה אורגנית בצפון, או גבינה שיישנו אותה שלוש שנים וחצי במערה, או יין שמתיזים ממנו רק טיפה וכבר כל הטעם משתנה. בקושי נגיעת כמהין, וגם את זה אנחנו כבר מכירים.

זה אולי לא יפה להגיד כאלה דברים על "פתאום דפיקה בדלת", בכל זאת מדובר פה ב-38 סיפורים חדשים של אתגר קרת, אבל במה הספר הזה שונה מ"געגועיי לקיסינג'ר" או מ"הקייטנה של קנלר"? אותו כישרון ממציא אותו סוג של סיפורים, רק העלילה משתנה. מקובע בתוך הז'אנר, ולא זז ממנו.

מצד אחד, אני מבינה אותו - למה לזוז ממקום שאתה טוב בו וטוב לך בו. מצד שני, מה עם קצת תעוזה? איפה האתגר? פריצת דרך חדשה, עבורו אם לא עבורנו?

בצד החיובי, נעים לחזור לסיפורים עם דמויות כמו צחי-צליל דרוקר - כזכור אחת ההתמחויות של קרת היא לקחת שמות ולהפוך אותם לקטע. או לפגוש שוב דמויות שבמקום שמות קוראים להם "השפם", או "הפלסטר", או "הגבות" - זה קורה באחד הסיפורים עם הכי הרבה פוטנציאל, הוא גם הכי ארוך, אלא שאין לו סוף, בכל אופן לא הסוף שהקורא מצפה לו, וזה קצת מבאס. התחלנו עם ארבע דמויות, סיימנו עם ארבע, מחכים לגודו, כלומר מחכים לאבנר. גם בסיפור הזה כבר היינו, לא?

שוב אני נעה יחד עם קרת נע בין הריאליזם לבין הפנטזיה, בין גוף ראשון לגוף שלישי, עד שאני לא צוללת לתוך הסיפור אני לא יודעת לאן פנינו מועדות, ואז, הופס, הוא נגמר. מה שנשאר לי זה מין משחק כזה שאני משחקת עם עצמי: לנסות לנחש מאיפה נולד כל סיפור, כי הרי ברור שקרת עצמו לא נמצא בכולם, אולי רק באחד, אולי בכלל לא, וגם אשתו והילד שלו, ברור שיש להם נוכחות כלשהי, אבל קשה לדעת איזו.

אז לגבי הסיפור "טחור", אני מנחשת שהוא נולד אחרי שמישהו דיבר עם קרת, או דיבר בשולחן לידו בבית הקפה השכונתי, וסיפר שהוא קיבל כל מיני "עצות מהתחת". "גויאבה" נולד כשהיו גויאבות בקערת קרמיקה על שולחן באיזה סלון, ובדיוק השמיעו ברדיו את השיר של "החברים של נטאשה", עם השורה "אין לי מילים לתאר את האושר הזה", רק שבסיפור האושר התחלף בפחד.

"הכלבה" זה כשהוא היה עם הילד שלו בגינה, והילד התעקש לשחק עם איזה כלב ולדבר איתו, וגם קצת הציק לו, אבל הכלב לגמרי שיתף פעולה, כאילו הוא מבין שככה זה ילדים. עם "מה יש לנו בכיסים" זה הכי קל: הוא כנראה נכנס לפייסבוק, וראה שם הצעת חברות מאחד שלמד איתו בכיתה ד'*.

פתאום דפיקה בדלת מאת אתגר קרת. הוצאת זמורה ביתן, 2010. 179 עמ'

* או שמישהו, נניח שני פרידן או רוני קובן, סיפרו לו שזה קרה להם. כי לפי מה שמצאתי, קרת לא בפייסבוק. אלא אם זה בשם בדוי.